1. התובעת הינה עורכת דין שהועסקה במשך כשלושה שבועות על ידי הנתבעת, המנהלת משרד עורכי דין קטן הביתה שבירושלים. לטענתה פוטרה מחמת היותה אם לילדים קטנים. הנתבעת מכחישה, וטוענת במסגרת תביעה שכנגד כי התובעת היא שגרמה לה נזקים שונים במהלך תקופת עבודתה.
2. על אף שהסמכות המקומית לדון בתובענות אלה נתונה לבית הדין האזורי לעבודה בירושלים, הועבר הדיון בהן לבית דין זה בהתאם להחלטת כב' הנשיאה נילי ארד מיום 24.1.2011, בשל העובדה שהתובעת הועסקה במשך חודשים מספר כעוזרת משפטית בבית הדין בירושלים.
התשתית העובדתית
3. הנתבעת הוסמכה לעריכת דין בשנת 2007, ומאז על פי הצהרתה עבדה בדרך כלל מביתה, כעורכת דין יחידה. ביום 13.11.09 שלחה התובעת לנתבעת הודעת מייל, אליה צירפה קורות חיים והמלצות, והציעה עצמה לעבודה (נספח א' לתביעה). למחרת היום השיבה הנתבעת לתובע במייל (נספח ב' לתביעה) שבו נאמר, בין היתר, כך:
"שלום נעמה,
כעקרון אני מעונינת להעסיק עו"ד בתחילה במשרה חלקית, לחמש שעות ביום חמישה ימים בשבוע. התרשמתי מקורות החיים שלך, השאלה אם העבודה שאצלי מתאימה לך...."
4. ביום 24.11.09 רואיינה התובעת על ידי הנתבעת. בראיון העבודה ציינה התובעת כי היא יכולה ומעדיפה לעבוד 7 שעות ביום (סעיף 7 לכתב התביעה), אך הנתבעת חזרה על שמסרה לה במייל, לפיה בשלב הראשוני היא זקוקה לתובעת לחמש שעות עבודה ביום בלבד. בין הצדדים סוכם שהתובעת תתחיל לעבוד בהיקף של חמש שעות עבודה ביום, חמישה ימי עבודה בשבוע החל מהשעה 10:00 ועד לשעה 15:00, ושכרה ישולם לה לפי שעות, 21 ש"ח לשעה. עוד סוכם בין הצדדים, כי באם יהא צורך חריג או עומס מיוחד תידרש התובעת לעבודה בשעות נוספת (התובעת עצמה מאשרת זאת גם כן בסעיף 7 לכתב תביעתה).
5. ביום 26.11.09 החלה התובעת את עבודה. אלא שתקופה קצרה ביותר לאחר תחילת עבודת התובעת החלו מתחים בין השתיים, בעיקר סביב מספר השעות שבהן היתה התובעת זמינה לעבודה. בעקבות זאת, ביום 16.12.09 הודיעה הנתבעת לתובעת על פיטוריה. יום עבודתה האחרון היה ה- 20.12.09. להשלמת התמונה נציין כי ימים ספורים טרם פוטרה התובעת נודע לה, למרבה השמחה, כי היא בהריון, דבר שהקשה עליה בהמשך למצוא מקום עבודה אחר. היא נאלצה על פי הצהרתה להסתפק בעבודה במשרות לתקופות קצרות עד שילדה, במזל טוב, שבעה חודשים מאוחר יותר. נדגיש שאין מחלוקת שהנתבעת לא היתה מודעת, במועד שבו פיטרה את התובעת, על דבר היותה בהריון.
6. ביום 9.6.10 פנתה התובעת באמצעות בא כוחה אל הנתבעת (נספח ו' לכתב התביעה). במכתב נטען שהעסקת התובעת הופסקה בעטייה של הפלייה על רקע הורות, בניגוד להוראות חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, תשמ"ח-1988, וללא עריכת שימוע כדבעי. ביום 23.6.10 השיבה הנתבעת בצורה מפורטת לפנייה (נספח ז' לתביעה). הנתבעת נימקה את פיטורי התובעת בכך שמיד לאחר תחילת העבודה הסתבר לה כי התובעת אינה מסתדרת עם דרישת התפקיד, הן מבחינת היקף השעות בהן היתה זמינה לעבודה, והן מבחינת מידת השקעתה בתיקים בהם התבקשה לטפל. הנתבעת הכחישה מכל וכל את טענת התובעת כי היותה של התובעת אם לילדים היווה שיקול בהחלטה על פיטוריה. היא הוסיפה והכחישה גם את טענת הנתבעת כי פיטוריה נעשו ללא שימוע.
7. ביום 28.10.10 הגישה התובעת את כתב התביעה המונח בפנינו. ביום 9.2.11 הגישה הנתבעת את כתב הגנתה, ומספר ימים מאוחר יותר הגישה הנתבעת כתב תביעה שכנגד שבו טענה כי על התובעת לפצותה, בעיקר על עגמת נפש, "התרשלות בעבודה הגובלת באדישות" ופגיעה במוניטין.
8. ביום 9.12.12 התקיימה ישיבת הוכחות בתיק, שבה העידו התובעת, הנתבעת, גב' תמר ליימן שהועסקה על ידי הנתבעת כמזכירתה בתקופה בה הועסקה התובעת, וכן בעלה של הנתבעת, מר דוד בקרמן. הצדדים סיכמו את טענותיהם בעל-פה מיד בתום ישיבת ההוכחות.
דיון והכרעה
טענת ההפליה
9. אין מחלוקת בין הצדדים כי במועד הרלוונטי העסיקה הנתבעת שני עובדים בלבד, את מזכירתה גב' ליימן, ואת התובעת. לנוכח האמור, צודקת הנתבעת בטענתה כי הוראות חוק שוויון ההזדמנויותאינן חלות על העסקת התובעת, שכן על פי סעיף 21(ג) לחוק: "הוראות חוק זה, למעט סעיף 7 לא יחולו על אדם המעסיק פחות משישה עובדים".
עם זאת, על פי ההלכה הפסוקה, איסורי ההפלייה במשפט העבודה חלים גם בהעדר תחולה של חוק שוויון ההזדמנויות בשל הוראת סעיף 21(ג) לחוק. זאת, מכוח הזכות לשוויון, והחובה לקיים חוזי עבודה בתום לב (עע 1352/02 אפלבויםנ' הולצמן (22.9.03); בג"ץ 6061/95 רקנט נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נא(3) 289 (24.6.97)). עוד ראוי שנציין כי בשורת פסקי דין שניתנו בשנים האחרונות עוגן מעמדה החוקתי הזכות להורות, שהטענה להפרתה עומדת במרכז של תביעה זו (ראו: עע (ארצי 141/07 פלונינ' שירותי בריאות כללית(ראו פיסקה 12 ואילך לפסק דינה של כב' הנשיאה נילי ארד, והאסמכתאות שם). מכאן ברורה חובתו של בית דין זה להגן על זכות זו אף בהעדר הוראת חוק מפורשת המחייבת אותו לעשות כן.
מכאן שעלינו לבחון לגופה את טענת התובעת בדבר פיטורים מפלים.
10. לאחר בחינת מכלול הראיות שבתיק, ולאחר שהתרשמנו מעדויות הצדדים, אנו קובעים כי אין כל בסיס לטענתה של התובעת כי פיטוריה היו נגועים בהפליה פסולה. להלן נפרט כיצד הגענו למסקנה זו:
ראשיתאין מחלוקת ואין ספק כי דבר היותה של התובעת אם המטפלת בפעוטות היה ידוע לנתבעת עת ששכרה את שירותי התובעת. הנתבעת היא אישה חרדית, בעצמה אם לשמונה ילדים. היא העידה בפנינו, באופן אמין להערכתנו, כי דבר היותה של התובעת אם לילדים היוותה עבורה סגולה, ובוודאי שלא חסרון: